רב"ט יוסף יהודה ז"ל

קורות חיים

יוסף (יוסי) יהודה ז"ל (תש"ט-תשכ"ט 1948-1968) בנם של אהרן ושרה ז"ל. נולד בראש חודש מנחם - אב ה'תש"ט באירן. נפל בט"ו בכסליו ה'תשכ"ט. בן 19 בנפלו בתאונת - דרכים ליד עירו, עפולה, בעת מילוי תפקידו.

לידה ועלייה:

יוסף נולד בעיר יאזד שבאירן להוריו, אהרן ז"ל שהיה רוכל בכפרי הסביבה ולשרה ז"ל שהייתה טוות משי.

עד ללידת יוסף נולדו לשרה ואהרן ארבעה - עשר ילדים, בנים ובנות, שלא שרדו עקב מצוקות כלכליות שהיו באירן באותה העת ומתוכם שרדו שתי בנות, פנינה ויעל, שהן היו הצאצאיות היחידות לשרה ואהרן בעת שיוסף נולד, כך שיוסף היה הבן היחיד של המשפחה.

בשנת תשי"א (1951) עלתה המשפחה לארץ ושינתה את שם המשפחה ל"יהודה" ע"ש אבי האב. בעת ההיא היה יוסף בגיל ג' שנים. לפרנסת המשפחה עבד האב בעבודות תשתית בעיר עפולה ההולכת ונבנית והאם נעשתה לעקרת בית בביתם הקטן בעפולה עלית, אליו עברו לאחר שהות לקליטה במעברת העולים.

ילדות:

באותה העת, גדלה המשפחה בשתי נפשות חדשות, נעימה ויפה, ומשפחת יהודה החלה לחיות את חייה עם קשיי הקליטה שליוו את משפחות העולים בעליה הגדולה ההיא. יוסף הלך לגן הילדים של חייק'ה ויהודית בעפולה עילית ולאחר סיום תקופת גן הילדים הוא נרשם לבית הספר הממלכתי "אלומות" אשר בו הוא קיבל את ההשכלה היסודית.

התבגרות:

לאחר סיום בית הספר היסודי, נרשם יוסף למגמת המסגרות שבבית הספר "אורט" שבעפולה וסיים את לימודיו במגמה זו בשלהי שנת תשכ"ה (1966). בעת לימודיו, נפל האב, אהרן, למשכב עקב מחלה קשה ויוסף המסור היה הולך אליו, תוך ויתור על לימודיו, כדי לסעדו על מיטת חוליו.כחודש לפני סיום הלימודים קרה אסון במשפחת יהודה עקב פטירת האב מהמחלה הקשה שעל מהותה לא ידע יוסף אלא לאחר מות האב.

מות האב הביא את יוסף לידי החלטה ליטול את האחריות למשפחתו על כתפיו, במיוחד בתחום חיי הדת. כחודש לאחר מות האב ובסמוך לסיום לימודיו, החל יוסף לעבוד כמכונאי משמרת במפעל הטקסטיל "וולטקס" בעפולה עד לגיוסו. בתקופה זו, שהיתה בתוך שנת האבל על מות האב, התאמץ יוסף לקיים את החובות הדתיים של שנת האבל כגון אמירת קדיש במניין, דבר שאילץ אותו להתגמש עם מקום עבודתו שסייע לו בכך.

בנוסף לאחריות שנטל יוסף על משפחתו, הוא גם המשיך ומילא את מקומו של אביו כגבאי בית הכנסת "קודש" בעפולה עילית ודאג לכל צרכי בית הכנסת.

צבא:

במאי 1967 (תשכ"ח) התגייס יוסף לצה"ל, עבר טירונות וקורס לטכנאי צריח בחיל החימוש, תפקיד אותו מילא במהלך מלחמת ששת הימים בחזית הדרומית. במהלך המלחמה יוסף ניצל כשטנק בו טיפל נפגע. הקשר עמו נותק למשך חודש עקב הלחימה בחזית הדרום ומשפחתו חייתה בין ייאוש לתקווה, ובמיוחד האם שהייתה קשורה אליו מאוד. כשחזר משדה הקרב עלתה אמו בשמחתה, לקברי הצדיקים בגליל, כדי להודות לאל על שובו של הבן.

ביום ו', ט"ו בכסליו ה'תשכ"ט, נקרא יוסף לשוב לבסיסו והוא פנה לשוב אליו במהירות וללא שהיות, דבר שהיה חריג בהתנהגותו, שכן מעולם הוא לא התנהג בצורה שכזו בעת ששב לבסיס.כשהיה בדרך לבסיסו, אירעה תאונת דרכים ויוסף נהרג. יומיים לאחר מכן, ב-י"ז בכסלו, נערכה הלוויתו והוא הובא למנוחות בהר - הרצל אשר בירושלים כשגשמים יורדים על הקהל שבא ללוות את הבן האהוב שנקטף בחטף.

האמא:

מעת מות בנה ועד פטירתה היה יוסף חקוק על לבה של אמו וזכרו היה קודש בעיניה. היא הקימה עבורו קרן לזכרון עולם בישיבת י'פורת - יוסף" אשר בירושלים למען תמיכה בתלמידי חכמים, על מנת שתלמודם יהיה כנר לזכרו. לוח שיש לזכרו נקבע בבית הכנסת לעדת היהודים בשכונת הבוכרים בירושלים ונקבעה בו גם נברשת נר תמיד לזכרו. בעשור השני למותו, הכניסה האם ספר תורה לעילוי נשמתו לבית הכנסת "שבילי התורה" ומשזה נסגר, עבר ספר התורה למשכנו בישיבת "בית אורות" הצופה מהר הזיתים על מקום המקדש. בישיבה זו הוצבה פרוכת מפוארת לעילוי נשמתו וכן ספריית ספרי קודש ועוד.

לאחר מות האם, (י"א בתמוז ה'תשנ"ב) המשיכו בנותיה: פנינה, יעל, נעימה ויפה, בהנצחת זכרו של יוסף ע"י תרומות למוסדות תורניים לעילוי נשמתו של יוסף ועילוי נשמת הוריו.

אחייניו של יוסף אף הם נקראו בשמו וכך ממשיך מפעל הזכרון ליוסף, לשמור את זכרו חי בתוך המשפחה.

"... מנעי קולך מבכי ועינייך מן דמעה, כי יש שכר לפעולתך..."