רב"ט אוריאל בק ז"ל

קורות חיים

רב"ט אוריאל בק ז"ל, בנם של ברטה ואברהם ז"ל, אחיהם של: רחל לידור וארנון בק יבדל"א, נולד בעין-חרוד ב-ו' בסיון התרפ"ח, 25/5/1928. נפטר מפגיעה בעת שירותו, ז' באב התש"י 21/7/1950.

אוריאל ז"ל נולד בבית החולים שהקימו חלוצי ההתיישבות בעין-חרוד. מבית החולים הגיע עם אמא ברטה הישר למושב מרחביה, אליו עקרה המשפחה המצומצמת: אמא ברטה, אבא אברהם והאחות רחל מעפולה. הם באו לגור במרחביה מהעדר מקום מגורים בעפולה הנבנית וכדי שאבא יוכל להמשיך לרפא את חוליו בעפולה וסביבתה.

אורי, כך קראו לו כולם, הכיר במרחביה את חבריו הראשונים, איתם הלך לגן-הילדים ולכתות ביה"ס הראשונות. בילדותו, סקרן ושובב, אוהב לשיר - ולימים גם כותב שירים יפים, שחלקם אף נדפסו ב"גווילי אש".

בשנת 1934, אחרי הולדת אחיו ארנון-במרחביה, אורי עם משפחתו המוגדלת, עוברים חזרה לעפולה. אורי, חובש תחילה את ספסלי ביה"ס "מזרחי" - היחיד בעפולה הקטנה של אותו זמן. אחר כך הוא עובר ללמוד בביה"ס המחוזי שבכפר ילדים - שם לומדים גם נערים ונערות ממושבי הסביבה.

בתקופת נעוריו פורצת מלחמת העולם השניה וחיילים זרים באים לעפולה, בדרכם לחזית. החיילים הניו-זילנדים מקימים כאן מחנה אוהלים גדול לתקופה ארוכה. בהיותם חברותיים מאד, הם נקשרים למשפחות עפולאיות כשבמקרים רבים הילדים מתווכים ואפילו משמשים מתורגמנים בינם לבין הוריהם. אורי פוגש את דֵיווִיד רוברטסון ומביא אותו הביתה. דֵיְוִויד (הענק) יוצר עם המשפחה קשרים נהדרים הנשמרים עד עצם היום הזה. דֵיְוִויד יוצא לאֶל-עָלָמֵיין (במדבר המערבי) ובשובו לחופשה מביא לאבא אקדח תופי מתנה. אורי כבר מטפל באקדח והופך לשותף-סוד... בתקופה זו הנוער קשור כבר לארגון ה"הגנה" וכמובן שחלקו של אורי עימם.

עם סיומה של מלחמת העולם (1945), אורי מתחיל לרכז את סניף "הנוער העובד" ורבים חניכיו ומעריציו לעת הזאת. החיים מאד אינטנסיביים, גודלה של השואה והיקפה מדרבנים את הצעירים לפעולה במסגרת הארגונים המחתרתיים במטרה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל. אורי יוצא ל"הכשרה" (כך נקראה באותו זמן ההצטרפות לפלמ"ח ) בקבוץ איילת השחר, אך לאחר מספר חודשים (בתחילת 1946) הוא מופיע בתל-אביב כעובד בבית-דפוס המדפיס את פרסומי ה"הגנה". למגוריו, מצטרף הוא אל הדודים חשוכי הילדים בראשון-לציון והם מרעיפים עליו אהבה רבה. אורי כמנהגו, מתחבר לידידים חדשים ובעיקר לידידות... ומפרה את סביבותיו בשירים שהוא כותב בכתב ידו היפה והמסודר.

תקופת ה"סזון" ואורי (כאיש ה"הגנה") חוטף מכות נמרצות בסמטה תל-אביבית. בעזרת אבא המוזעק לשם, הוא חוזר לעפולה להחלמה. תחילת 1947, אורי שוב עושה את המקובל והנחוץ בישוב: מצטרף למשטרת הישובים העיבריים - "נוטר" המוצב במחנה האימונים בגניגר. האירועים הביטחוניים גוברים מיד לאחר הכרזת עצרת האומות-המאוחדות על הקמת מדינה ליהודים בארץ-ישראל. בעמק וגבולותיו מתרחשים קרבות כבדים ומלבד פועלו ללא לאות במסגרת הצבאית הוא ממשיך לכתוב. עם הגיע הבשורה המרה על נפילת חברו לנוטרות: יוסף לאון ז"ל בקרב בית-קשת, כותב אורי את "דרכו האחרונה".

לא מספיקה לחלוף שנה מאז גיוסו לנוטרות, ובראשון לפברואר 1948 הוא מחויל אוטומטית לצבא ההגנה שבדרך. מיד מוצב לקורס קשרים בבית-לחם הגלילית שעם סיומו הוא מגיע למפקדת היחידה בכפר גדעון ואח"כ מוצב במטה גדוד 113 שבקרית עמל (היום-חלק מקרית טבעון). שם, בסוף 1948, אחרי פעילות מפרכת, תוקפת אותו מחלה - ממנה לא יחלים עוד. במהלך אשפוזו בביה"ח 10 בחיפה הוא כותב את השיר "וידוי" אשר בשנת 1991 הולחן והושר ע"י להקת פקוד המרכז. בחורף 1949 לקראת סיום מלחמת השחרור, הוא נשלח הביתה כשהוא ממשיך להיות אופטימי למרות מצבו הקשה. מנסה להמשיך בחייו, שוב מרכז סביבו את חניכי "הנוער העובד" וידידים וידידות רבים. ברם, בקיץ 1950 הוכרע ומת. בן 22 במותו.

אורי - זכרו לברכה, נקבר בבית הקברות האזרחי בעפולה ורק לאחר 25 שנים הקים צה"ל את מצבתו הצבאית - כראוי לאיש הצעיר שנפשו כלתה בלהט המעשה של מלחמת השחרור. יהי זכרו ברוך.