בשישה באוגוסט 2006, בדיוק לפני ארבע שנים, במקום זה שאנו נמצאים, חנו שלומי וחבריו לפני כניסתם ללבנון. קטיושה ששוגרה מכוחות האויב פגעה במקום והרגה 11 לוחמים, ביניהם היה דוד שלי שלומי.
שלומי היה איש גדול ועדין, מתולתל וחייכני. אהב ליצור דברים שונים, אהב בע"ח והיה מחובר מאוד לטבע. נהג לנסוע לטיולים ברחבי הארץ עם שק שינה ואוהל, תמיד חייך, הושיט יד לעזרה לכל מי שביקש, אהב את החיים והחיים אהבו אותו.
היו לשלומי חברי ילדות שליוו אותו במהלך חייו וכן את החברים מהצבא הסדיר ואח"כ במילואים. למילואים שלומי הלך ברצון ובשמחה, זו הייתה הזדמנות נהדרת בשבילו לראות את חבריו הוותיקים ולתרום כל מה שיכל להגן על המולדת שאותה כה אהב. כשמלחמת לבנון פרצה שלומי היה בטוח שעומדים לקרוא לו והוא חיכה מוכן ובציפייה. כאשר קיבל את הקריאה, לקח את התיק ונסע, זה היה בשעות הבוקר המוקדמות כך שלא הספקנו לומר שלום, להיפרד.
חנה יקרה,
אני בטוח שאם היית מכירה את שלומי היית מתחברת אליו מיד, הוא אהב מאוד ילדים. אנחנו האחיינים שלו מאוד אהבנו אותו, היה לוקח אותנו איתו לדוג, משחק איתנו וגם ידע להקשיב.
נדיר למצוא ילדה כמוך שלכבוד בר המצווה שלה לא מבקשת מסיבה גדולה עם זיקוקים, עוגה ושמלה מפוארת, אלא רוצה להגיע לארץ לחוות את הטבע, האדמה ולטייל בעקבות לוחמים שהגנו בחירוף נפש על המולדת.
ילדים כמוני שחוו את המלחמה והשכול וחיים יום יום את המציאות הישראלית, מאוד מעריכים את הבחירה שלך. בימים טרופים אלה כאשר כל העולם מדבר בגנותנו, אני מקווה שתהיי שגרירה של רצון טוב והבנה עבורנו בחו"ל.