קורות חיים
שלומי נולד בעפולה, אח לשני אחים ואחות ונקרא על שם דודו שלא פגש מעולם: שלמה בוכריס, אחיו של אביו אשר נהרג במלחמת ששת הימים.
כשהיה בן שנה עברה משפחתו למושב שדה יצחק. שלומי למד והתחנך בבתי הספר בסביבה, הצטרף לגרעין הנח"ל ושירת בגדוד 50 של הנח"ל.
שלומי ובני משפחתו עבדו יחד במשק, עסק משפחתי לגידול פרחים וירקות. שלומי טייל בארץ ובחו"ל בכל מקום אשר סקרן אותו כמו אוסטרליה, הודו והמזרח.
שלומי היה איש גדול ועדין, מתולתל וחייכני. הוא אהב ליצור הכל במו ידיו. אומן בנפשו, פיסל ועשה ויטראז'ים. אהב בעלי חיים, טיולים ואת הטבע כפשוטו. תמיד נראה מחייך, חבוש כובע בוקרים, עזר לכל אחד בכל מה שרק נדרש. אהב כדורגל, והצפיות במשחקים היו למפגש חברים קבוע אצל שלומי בדירת הרווקים במושב.
כשנה לפני מותו החל שלומי בפרויקט גדול של טיפוח דגי נוי. מה שהחל כתחביב הפך חיש מהר לעסק, שאליו התמסר שלומי בכל מאודו. שלומי בנה אקווריומים, תפר רשתות לדגים, השתלם והפך למומחה לנושא.
שלומי אהב מאוד את הצבא והלך למילואים בשמחה, זו הייתה הזדמנות עבורו לפגוש את החברים אשר אהב. כאשר פרצה המלחמה ארז שלומי את התיק וחיכה בקוצר רוח לקריאה. כאשר קיבל את הצו נסע, אך לא שב. הוא נהרג בכפר גלעדי, מקטיושה, כאשר חיכה עם חבריו מהמילואים להיכנס ללבנון.
שלומי היה רווק ללא ילדים, אך אהב את כל תשעת אחייניו והיה עבורם לא רק דוד כי אם גם אח גדול. שלושה שבועות לפני שהתגייס למלחמה נולדה לשלומי אחיינית והוא זכה לראותה. וכמו שדודו חי בקרבו, כך יחיה שלומי בליבם של אחייניו לנצח.
משפחתו וחבריו של שלומי טיפחו גבעת טרשים הממוקמת בקרבת המושב, והפכו אותה לגבעת חמד להנצחת זכרו. למרגלות הגבעה, בבית הקברות הקטן והשקט, בצל עץ הזית, מול נוף שדות, הובא שלומי למנוחת עולמים והוא רק בן 36.
שיר שכתבה לזכרו אחייניתו, טופז:
למה כבר הלכת/ אתה אפילו לא הספקת/ אולי מישהו למעלה החליט שזה הזמן לנוח/ גם אם כרגע זה לא נוח/ ולעזוב הכול בצד.
אבא עליך בוכה/ אולי גם אתה יכולת להיות אבא יפה/ עם ילדה, תינוק ואישה שלא הספקת/ אבל הלכת.
ואם נפגש בבוא מן הימים/ ויהיו לך ילדים/ תזכור את החיים הקודמים/ שהשארת פתאום/ בבוקר היום/ תזכור שלא הספקת להגיד שלום.
למה כבר הלכת/ אם לא הספקת/ או בעצם כבר עשית הכול/ כי אתה זה שעזרת/ אתה שדאגת/ שכולנו נהיה כאן היום/ אם זה מה שחשוב בעצם/ אולי כבר עשית הכול".
יהי זכרו ברוך.