לא הכרתי את שלומי בוכריס. לא פגשתי אותו אף פעם.
שלומי היה חבר של אבא שלי. חבר מהצבא. הם שירתו יחד במילואים בגדוד 9255 של הצנחנים במשך 15 שנה.
שלומי אהב מאוד את הצבא והלך למילואים בשמחה. זו היתה הזדמנות עבורו לפגוש את החברים שאהב.
כאשר פרצה מלחמת לבנון השנייה, שלומי ארז תיק וחיכה בקוצר רוח לקריאה. כאשר קיבל את הצו נסע, אך לא שב.
שלומי נהרג בכפר גלעדי, מפגיעת קטיושה, כשחיכה עם חבריו לכניסה ללבנון.
לא הכרתי את שלומי, אבל כשאני נמצא בגבעת ההנצחה שהקימו חבריו לזכרו, או כשאני מבקר עם המשפחה שלי את ההורים שלו, שרה ורפי, והם מראים לי את החדר שלו, את דגי הנוי שאהב ואת דיר העיזים, אני מרגיש שאני קצת מכיר אותו.
(הוקרא ע"י יובל גמליאל, בטקס יום הזיכרון תש"ע בקיבוץ עלומים)