הימים חולפים עוברים ועוד שנה נספרת, חמש שנים עברו אך הכאב, העצב והגעגועים לא מתכהים ואת חסרה על כל צעד ושעל.
המילים נעלמות ומסרבות להופיע. גם היום בחלוף זמן אני מתקשה להאמין שבאמת נפרדת מאיתנו.
שק הדמעות יבש הפצע ממשיך לדמם, החלל שנפער ענק ולא מתמלא, המוסיקה שכה אהבת לשמוע חדלה להתנגן והתוגה השתלטה על הבית.
בשנה האחרונה המשפחה התרחבה ונולדה לנו נכדה חמודה ושוב את חסרה ולא איתנו.
השנה ירד מעט מאד גשם למרות זאת הכול פורח ופה שקט פסטורלי אבל בלב סערה תמידית משתוללת ולא נותנת מנוח.
מנסים בקושי להמשיך הלאה ומקווים שהכול רק חלום וביום בהיר כולנו נתעורר מהחלום הנורא.
עדי במהלך חמש השנים דברתי אלייך רבות, כל מה שלא הספקתי בחייך, שאלתי שאלות ולא קיבלתי מענה וכנראה שהתשובות לא יגיעו לעולם.
חיפשתי תשובות בספרים לא מעטים שקראתי, אך לצערי לא מצאתי תשובה גם מהסופרים המוכשרים ביותר.
הזדהיתי עם ספרו של דוד גרוסמן אב שכול "אישה בורחת מבשורה" אני אקרא קטע שמתאר אם שמלווה את בנה לנקודת האיסוף ליציאת לקרב.
היא מסתובבת לאחור ומביטה לאחור בנחש כלי הרכב, והמראה כמעט חגיגי, נרגש, תהלוכה ענקית, ססגונית, מלאה חיים. בדרכה: הורים ואחים וחברות, ואפילו סבים וסבתות, מביאים את אהובם למבצע העונתי, היא חושבת, חיסול מלאי, ובכל מכונית יש נער צעיר, ביכורים, קרנבל אביב עם קורבן אדם בסופו. ומה את היא תוקעת לעצמה, תראי אותך, כמה יפה ומסודר את לוקחת פה את בנך, את כמעט יחידך, את אשר אהבת נורא, וישמעאל מסיע אתכם בספיישל.
זה החזיר אותי ליום גיוסך לצה"ל, את הלכת עם מוטיבציה ורצון עיקש לתרום את חלקך. חזרת ואמרת שעל כל אחד מאתנו להקריב מעצמו למען המדינה, לצערנו היית לקרבן שווא.
ואנחנו ליווינו אותך בשמחה ובנאיביות ואמונה שאת הולכת למקום אחראי שיודע להתייחס בכבוד לנפש האדם.
ואת עדי שלי נפלת בקרב, קרב בסיסי שמחייב לשמור על חיי ילדנו שלא יבוזבזו בחינם וללא צורך.
ואנחנו נותרנו עם הכאב הצורב על אובדן ללא תכלית.
עדי ילדתי נוחי בשלום, ואנו נמשיך לזכור את חייך הקצרים עמנו כתקופה המאושרת בחיינו.
ומנגינת חייך תתנגן בליבנו לעולמי עד.
גיל ללום,
אביה של עדי ללום ז"ל.