ביום השנה למותה, הספיד אותה אביה, גיל:
"עדי ילדתי האהובה, כמעט שנה עברה מיום שנפרדת מאתנו. הזמן לא ריפא את הפצע המדמם, להפך: הכאב כבד מנשוא. כל יום קשה ממשנהו. חלק הארי בלבנו מת יחד אתך. עדי, חיינו היו תמיד סביבך, וכן גם היום, המחשבות והגעגועים הם אתנו כל הזמן, אבל את כבר לא.
חסרים לנו העדינות, החיוך הנצחי והאופטימי שלך, חסרה המוזיקה שנשמעה תמידית מחדרך. היום עצוב לנו מאוד. בשנה האחרונה הרשינו לעצמנו לחטט בעבודות שלך ובכתובים שלא הורשינו לקרוא בחייך, המאשרים את מה שכבר ידענו - כישרון, רגישות, היית תמימה ושופעת כנות וציפיות לעולם נקי וצודק.
עדי, עכשיו תורי לבקש ממך 'סליחה'. סליחה שחינכתי אותך לספר רק את האמת ולהאמין באנשים שירצו רק את טובתך וביטחונך. עדי, שוב סליחה על שהיינו כה תמימים לחשוב ולהאמין שימשיכו לשמור עלייך כמו ששמרנו אנחנו עד ליום גיוסך,
שכן היינו בטוחים שהמלחמה העיקרית היא לשמור על ילדינו - ולא הצליחו.
ועכשיו, כולם כאן מתייחדים עם זכרך ומבכים את הנעורים, הכישרון והחום האבודים. אנחנו נישאר עם הגעגועים, עם הרגע שקפא ועצר לנו את החיים מלכת, אך 'מנגינת חייך תתנגן בלבנו לעדי עד'?".
ריקי, דודתה של עדי, הספידה אותה: "עדי, ילדה של ספרים, מופנמת, חכמה. כזאת הייתה עדי עד להתבגרותה. לאט לאט התגלתה עדי במלוא עומקה וגדולתה, לאט לאט הלך הפרח ונפתח, ובבת אחת נגדע. ואנחנו לא הספקנו. לא הספקנו לרדת לעומק דעותיה, רעיונותיה ואמונתה בעולם ישר וצודק. הצניעות, ההיחבאות אל הכלים, הסתירו את עולמה העשיר שהחל פתאום לנבוט, אך לא הספיק להשאיר את חותמו. איזה אובדן, איזה כאב, הזעזוע גורם לאי-יציבות ובקיעים אפילו בסלע החזק ביותר, המשפחה.
עדי, ילדה של משפחה, את החומר המלכד. הסלע יישאר חזק בשבילך, כפי שאת היית רוצה, מבעד לעינייך התמימות. שנה עברה, הכאב חזק, מה שהיה כבר לא יהיה. רק את תמשיכי להיות בלבנו תמיד".
במלאות שנה למותה נשאה דברים ריבי מרגלית, המחנכת של עדי: "עדי, כבר שנה אני מתכתבת אתך בלילות, הולכת לישון עם דמותך. כבר שנה שבה כל מילה שנייה: צבא, תלתלים, עדינות, מוסר, דרך ארץ - מזכירה לי אותך. כבר שנה עברה, וכאילו הכול חזר לשגרה, אבל זה רק כאילו. כי: תמימות שהייתה - כבר איננה; שמחה שליוותה תלמידים שקיבלו צו גיוס - הפכה לדאגה; טקס סיום י"ב הפך למשמעותי יותר - כבר לא ברור שעוד זמן מה יבואו כולם לבקר; השיר 'עוף גוזל' שמרבים לשיר בטקסי פרדה - מקבל משמעות יותר עמוקה, וה'נשר' מקבל שם ופנים... ורציתי שתדעי, שאת לא נשכחת, ואף פעם לא נשכחת. את תמיד נגעת בלב: בשקט, בעדינות, בחיוך, בקולך הצלול, ברצון להצליח, באומץ להתחיל בכיתה י"א מסלול חדש. וכל כך עצוב וחבל שהדברים נאמרים רק עכשיו, במלאות שנה למותך. אוהבת ומתגעגעת".