אלבום תמונות
אני ויוסי נולדנו באותו יום אך אני גדול ממנו בשעה אחת. גדלנו יחד באותה שכונה, היינו באותו הגן ואף למדנו באותה כיתה בבית הספר היסודי. בחטיבת הביניים נאלצנו להפרד ויוסי למד בכיתה המקבילה אליי. אך תמיד נפגשנו בהפסקות והשלמנו את החסר. שנה לאחר מכן עברנו ללמוד בפנימיה והוא נשאר בחטיבת הביניים.
כשלמדתי בפנימיה, החבר'ה היו מאוד חסרים לי ובמיוחד יוסי כשהייתי מגיע הביתה לחופשה ראשית כל הייתי עובר דרך יוסי, שואל מה שלומו. משוחחים מעט ולאחר מכן הייתי נפגש עם שאר החברים.
בערבי שבת כשהיינו יוצאים כל החברים, בדרך כלל היה חסר משהו וזה כמובן היה יוסי שאותו היינו צריכים להוציא ולהביא בכוח מביתו.
יוסי ניחן בתכונה מיוחדת במינה תכונת העייפות. הוא היה נמצא בחברתנו זמן קצר ולכשרצה ללכת להסתלקותו היה תירוץ רשמי "אני עייף" ואכן הוא אהב לישון. אך ידענו שאת רוב זמנו הפנוי הקדיש להכנת שיעורים וללימוד למבחנים. על-כך איש לא יחלוק.
יוסי חברי הטוב נשמה טובה היית לי כאח ממש. תמיד אהבת וחיפשת לעזור. עשית הכל שלחברים יהיה רק טוב בכל מקום ובכל שעה.
סיימנו את לימודינו והתגייסנו לצבא. אני נשלחתי לשרת בחיל הים ויוסי בחיל התותחנים. מעתה ואילך עיקר פגישותנו נתרכזו בשבתות. בערבי שבת היינו מספרים סיפורים ומעלים חוויות משגרת הצבא. על הבעיות והקשיים וגם על הטוב והנחמד.
מאותה שבת שבה יוסי נהרג הבנתי כי לא משנה באיזו דרך תנהג ומה תעשה גם אם תהיה האדם המושלם ביותר המוות נקבע מראש.
עתה כשיוסי איננו חסרונו מורגש יותר מתמיד. נורא קשה לי לעכל שיוסי היה ואיננו עוד. אני נזכר בימים, בדברים מאז וזה מאוד חסר לי היום. הייתי רוצה לחזור אליהם, אך ידוע לי זה בלתי-אפשרי. אני מנסה להשלים עם הדבר ובכל עת שמתאפשר לי אני מגיע אל ביתו ויושב עם בני המשפחה. אני מרגיש שכל המשפחה יחד הם יוסי, יוסי עדיין קיים, כך היה וכך יהיה תמיד.
לוי אמיר,
חבר לכיתה, ביה"ס מעלות
דוד וחבר לשכונה