רס"ל אלי אסולין ז"ל

אלבום תמונות

כשהכרתי את אלי לפני שש וחצי שנים לא פיללתי לרגע שיבוא יום ואכתוב מילים לזכרו. (אם מישהו היה אומר לי אז, כשהייתי בת שש-עשרה וחצי, שביום מן הימים אהיה אלמנתו הייתי צוחקת לו בפנים).
אני יושבת וכותבת מילים לזכרו ומשחזרת את הכרותנו: -
הכרנו באמצעות ההורים, אמי ואחותו שעבדו יחד הכירו בינינו. אך אני - נערה צעירה בת 16.5 לא חשבתי כלל על חתונה, רציתי להמשיך ללמוד כשאר חברותי, אולם מאוד מצאתי חן בעיניו ואמא אמרה שעל בחור כזה טוב חבל לוותר כל כך מהר.
ואכן התחתנו מהר משחשבתי - בהיותי בת 17.
החתונה היתה מפוארת והשמחה רבה, אמו של אלי זכתה סוף סוף לקצת נחת, לאחר ששכלה את בנה אשר ז"ל במלחמת יום הכיפורים.
לאחר החתונה התגוררנו בבית הוריו ולמרות הקשיים היה אלי בעל מסור ודאג לי מאוד.
כשנולד בננו הבכור, לא היה קץ לאושרנו, והיה ברור שנקרא לו אשר, על שם אשר ז"ל. באותה תקופה עבד אלי כנהג באגד, אולם בתוך 4 שנים חפץ לחזור לאהבתו הישנה - הצבא.
הוא התגייס לצבא הקבע והיה מסור בכל מאודו, כל משימה שהוטלה עליו ביצע ללא דופי, תמיד התנדב להחליף חברים בתורנות ולעזור. אלי ראה בצבא אתגר עצום; אך לא הסתפק בעבודה מ-8-5 לכן החליט לעבור ליחידת שדה. הוא רצה ביחידת תותחנים - להמשיך במסורת של אחיו שנפל, ועל רקע זה היו לנו חיכוכים לא מעטים. אני והילדים רצינו בו בבית. אולם, משנוכחתי עד כמה עז רצונו להגיע לשם - ויתרתי. ואלי עבר לשרת בגדוד.
היתה לנו תקופה לא קלה, אולם אלי היה מאושר.
הוא התלהב מכל המשימות שקבל בגדוד, ונהנה מהיחס הלבבי שזכה מחבריו ומפקדיו.
כשחזר בסופי השבוע הביתה, פיצה אותי על הימים שעברתי לבדי. עזר לטפל בילדים, נשא בעול עבודות הבית והעניק לי ולילדים את מירב תשומת הלב. באותה תקופה רצה אלי, שנעבור דירה, כדי שלילדים יהיה נוח יותר בעיר.
כמה מאמצים הקדיש כדי להגיע לדירה גדולה ומרווחת. עברה עלינו שנה לא קלה עם עבודה מאומצת אך בסופה זכינו להכנס לדירה החדשה.
איש מאתנו לא ייחס אז חשיבות לעובדה, שהדירה שוכנת מול בית הקברות הצבאי.
ושוב התגלה אלי כאדם חביב חברותי ואהוד על כולם. אני נזכרת, שנהגו לומר לנו כמה אנו מתאימים, ואכן חיינו ללא מריבות, מתחשבים ונותנים אמון זה בזה.
אף פעם לא אשכח את תחושת הצפייה לבואו: - כל אוטובוס שעבר היה מקפיץ את הילדים ממקומם והם היו צועקים בשמחה: "אבא בא".
עד היום שעובר אוטובוס צבאי צועק יובל הקטן בן השנתיים: - "הנה אבא". ולא מבין עדיין שאבא לא יחזור...
כחודש לאחר פרוץ המלחמה, קבל אלי שבועיים חופש, בשל היותו בן למשפחה שכולה. באותם שבועיים הקדיש את כל מרצו לעבודות הבית ולטיפוחו. בערבים יצאנו לבלות, למרות הכיף שהיה לנו יחד, הוא הזכיר רבות את הגדוד וסיפר, כי הוא מתגעגע ורוצה להכנס ללבנון...
ובסוף אותו שבוע הגיע מברק, שעליו לקחת חיילים מהגדוד בלבנון לנופש. באותו יום (יום ראשון) היינו אמורים ללכת לחתונה.
אלי בקש ממני שאסע לבדי ונפגש שם, אולם סרבתי ואמרתי, שאינני נוסעת בלעדיו. היתה לי הרגשה מאוד לא טובה באותו בוקר, מעין בחילה אך חשבתי שזה בגלל הפרידה הקשה, אחרי שבועיים שהיינו יחד...
אני משחזרת את אותו יום ראשון ארור, היום האחרון בו חייך אלי אלי וזוכרת כל רגע.
לאחר שנפרדנו הלכתי לעבודתי ובערב הגיעה אלי אחותי, שקיבלה חופש מהצבא. משלא מצאה אותו היתה אכזבתה רבה, כיוון שזמן רב המתינה לחופשה זו כדי לבקר אותי ואת אלי בביתנו החדש.
"לא נורא" נחמתי אותה, "אלי צריך להגיע תוך שעה שעתיים".
ישבנו יחד והאזנו לגלי צה"ל, השעה היתה 10:30 ואז שמעתי מסוקים ואמרתי לה: "המלחמה הזו לא נגמרת".
את חדשות 11:00 לא רצינו לשמוע והלכנו לישון, כשלפתע, נשמעה דפיקה בדלת. ביקשתי ממנה שתפתח לאלי את הדלת, אולם לא אלי עמד בפתח אלא אנשים במדים.
לתומי חשבתי כי באו לקרוא לאחותו לבסיס (כיון שאין לה טלפון בבית) ואז באה ההודעה המרה שבעלי פצוע.
פרצתי בבכי מר וכשהגעתי לרמב"ם מצאתי את אלי מחוסר הכרה, כשסביבו מכשירים רבים.
הרופא הוציא אותי מהחדר והבהיר לי שמצבו אנוש.
5 ימים של יסורי גהנום עברו עלינו, וביום חמישי בשעה 12:00 בצהרים, עצם אלי את עיניו לעד.
חמותי שכלה את בנה השני במלחמות ישראל.
ואני נותרתי אלמנה בת 22 עם שני יתומים בני חמש וחצי ושנתיים.
את מסכת חיי עם אלי אשמור בלבי לעד, לעולם לא אשכח.
אולם הגדוד השומר עמי על קשר, והזכרונות שמעלים יחד על אלי, שכה אהב את הצבא, וראה בשרותו זכות גדולה, - מקילים לא במעט על הכאב הנורא.
יהי זכרו ברוך

ירדנה